top of page

Reviews and Articles

Noam presents powerful and enigmatic paintings at the kibbutz gallery

By Hemdah Rosenbaum, Ahbar Ha-Ir, July 2008

All the paintings and drawings in Noam Omer's individual exhibition "The World" at the Kibbutz Gallery were made on very simple paper (about 1m. wide and in different lengths). Omer, a young painter, who studied at the "Midrashah", fills up the large rectangles completely, in a thick drawing technique with charcoal, with additions of colored pastel or acrylic. Omer seems to ignore the frail medium of the paper, creating rich, detailed and enigmatic paintings that, if they only could, would definitely demand a more classical medium such as canvass.

 

This contrast between the richness of the images – massive manly figures in dramatic postures – and the simple material points to Noam's intense creative pressure, giving the impression that this painter is not one of the art-schools' usual products ", but somoene that stands at the border between the conventional artistic world and a reality beyond it. This feeling becomes stronger by the fact that he is being presented at the Kibbutz Gallery: Yaniv Shapira, the gallery's curator, is known for his liking for this kind of liminal art. Omer's exhibition has some similarities to another exhibition presented at the gallery this year, "Mo Kremer's last work", by Meir Agassi. Mo Kremer, one of Agassi's invented artistic personae, is a marginal artist, working like Noam with a highly direct and immediate technique.

 

But there is also a classical dimension to Omer's work. The reproductions in the catalogue that conceal, intentionally or not, the simple paper material of the works, disclose this classical dimension. Viewed from this angle innumerable allusions to the work of painters from the early 20th century come up. The tension between flatness and depth is characteristic of cubism and its offshoots; the massive display of the figures reminds one of Picasso or of Ruben Rubin, the well-known painter who founded an Israeli School integrating cubism with naive art. The intensive surfaces of hatched lines call especially Van Gogh to mind.

 

However, Omer's motives are not classical ones, but create an enigmatic inner world. In many of the paintings we see male figures in strong emotional situations: a man strangles another with only one arm, while the other is drawn along in complete helplessness; a male figure carries another on his arms, in a painting called "Pietá"; or men hold up fishes in their hands, as if offering them to the viewer, with an expression of total shock on their faces.

כל הציורים והרישומים בתערוכת היחיד של נועם עומר בגלריית הקיבוץ, "העולם" צוירו על נייר פשוט שנלקח מגליל בגובה של מטר ונחתך באורכים שונים.  עומר הוא צייר צעיר, בוגר המדרשה.  לרוב הוא ממלא את המלבנים הגדולים שחתך לעצמו עד אפס מקום, בטכניקה של רישום צפוף בפחם עם תוספות בצבנעניות של פסטל או אקריליק.  לעתים הציור כולו מצויר באקריליק.  עומר כאילו מתעלם מהמצע הפשוט והשברירי של הנייר, ויוצר ציורים עשירים, מרובי פרטים ואניגמטיים, שאילו יכלו, היו בוודאי מבקשים לעצמם מצע קלאסי יותר של בד או נייר בעל עמידות גבוהה.

הניגוד הזה בין עושר הדימויים – דמויות גבריות מסיביות המעוצבות בתנוחות דרמטיות – ובין שימוש בחומרים פשוטים המצביעים על דחיפות ופרץ יצירתי, נותן תחושה שהצייר שלפנינו אינו תוצר רגיל של חינוך אמנותי, אלא דמות הניצבת על הסף שבין העולם האמנותי התקני לזה שמחוץ לו.  תחושה זו מתעצמת דווקא בגלריית הקיבוץ כי יניב שפירא, אוצר הגלריה, ידוע כמי שמפנה תשומת לב לאזורי הביניים האלה.  תערוכתו של עומר נושאת דמיון מסוים לתערוכה אחרת שהוצגה בגלריה השנה,

"The last work of Mo Kremer" של מאיר אגסי. מו קרמר הוא אחת הדמויות המומצאות בעולמו של אגסי, וזו היתה דמות של אמן שוליים, שכמו עומר, עבד בטכניקה של רישום בלתי אמצעי.

 

אבל יש מסר קלאסי בעבודתו של עומר. דווקא תצלומי הרפרודוקציות המעלימים, בכוונה או שלא בכוונה, את המצע הקליל של העבודות, חושפים את הממד הזה.  במבט כזה צפות ועולות שלל אלוזיות לסגנונות המוכרים מהמודרניזם של תחילת המאה ה-20.  המתח בין שטחיות לנפח, הניכר בעבודה, מאפיין את הקוביזם ואת ספיחיו בסגנוונות הציור המודרניים.  עיצוב הדמויות המסיבי אצל עומר עשוי להזכיר את פיקאסו ולפרקים דווקא את ראובן רובין, הצייר הידוע שיצר אסכולה ישראלית מצירוף של קוזבים ואנמות נאיבית.  הקווקווים האינטנסיביים הממלאים את הדף ויוצרים נפחים, מזכירים את ואן גוך במיוחד.

 

ואולם הנושאים שאצל עומר אינם מתחקים אחר קשת נושאים קלאסית, אלא בוראים עולם פנימי חידתי.  בהרבה ציורים מופיעים שני גברים בסיטואציה רגשית עזה: אחד הגברים אוחז את השנו בצווארו, וזה נתלה עליו חסר אונים: או גבר אחד נושא את חברו, בבציור הקרוי "פייאטה".  בסדרת עבודות נוספת המוטיב המרכזי הוא דגים: הגברים מחזיקים אותם, כאילו מציעים אותם לצופה, ועל פניהם הבעת הלם.

bottom of page