טקסט מאת שרי גולן וחיים עומר

"אדריכלות: פסל שאפשר לגור בו" (נועם עומר)

 

גוף זה של עבודותיו של נועם עומר הוא כולו מונוכרומטי, עשוי בעיקר בטכניקה של רישום בפחם, גרפיט ודיו על נייר או בד. גוף זה מתאר ברובו פנים או חוץ של מבנה מול דמות אנושית, כשהטקסטורה של הבניין והמרקם של העור משוחחים זה עם זה.

 

דמות האדם מתכתבת עם מבנים מתקופות היסטוריות שונות. הדמויות הן מעין רוחות רפאים בתוך או ליד החללים. במילים של עומר: "הדמות ככל הנראה מתה (רוח רפאים). החלל מת, כי בטון הוא דבר מת". הטקסטורה של הדמות ושל המבנה נבנית במעין טכניקה פיסולית של "הוספה וגריעה". זהו ציור שמדבר בשפה פיסולית.

לפעמים מופיעה דמות מפלצתית שמשדרת מיניות גרוטסקית ומפחידה. המוטיב הנקבי מופיע בניגוד מוחלט למבנה ובניגוד לדמות הגברית אשר נטמעת בתוכה. בדמויות אלה ניתן לראות השפעות סותרות של וילם דה דקונינג וניקי דה סנט פאל, על אותה דמות עצמה. העיסוק הוא למעשה בנקביות ולא בנשיות, כי אין דבר נשי בדמות פרט לאיבר מין נקבי - מעין פתח המאיים לבלוע ולכלות.

מבחינת נועם אדריכלות היא אם האמנויות. לדעתו לא ניתן להבין אמנות פלסטית מבלי להתייחס לארכיטקטורה. באופן אוטודידקטי הוא החל ללמד את עצמו את ההיסטוריה של האדריכלות ולצייר אותה – החל בפירמידות במצרים, כנסיות בתקופת הרנסנס באיטליה, אנטוני גאודי בספרד ופרנק לויד רייט בארצות הברית. המבנים שהוא רושם לקוחים ממבנים קיימים אשר הוא מתבונן עליהם בצילומים ועד מבנים מומצאים המכילים היברידים המשלבים סגנונות שונים.

בעבודות אלה אין שימוש בפרספקטיבה במובן המסורתי, אלא השטחה שיוצרת דיס-אוריינטציה. הפרופורציות מתבטלות: אין לדעת האם הנוף המתואר לפנינו הוא תל נמלים או הר אוורסט. אנו רואים פני שטח בנופים עירוניים לאורך ההיסטוריה שיוצרים מרקם ללא התחלה וללא סוף.