דרכו של נועם אל אמנות התחילה בהתמוטטות נפשית שהוא חווה בתקופת הבגרויות.  נועם הוא אמביציוזי ושואף להישגים מופלגים, למרות קשייו הנפשיים וליקוי הלמידה מהם הוא סובל.  הצירוף של שאפתנותו עם ליקויי הלמידה הוכיח את עצמו כקטלני, כאשר נועם החליט שהוא חייב לעבור את מבחני הבגרות בהצטיינות.  הצלחה בבגרויות נראתה הכרחית לנועם, כי אחרת הוא היה מרגיש חסר ערך במשפחה שבה האב הוא פרופסור ידוע, האם היא דוקטור לפסיכולוגיה ואחיו מחוננים.  מסירותו של נועם ליעד שהוא הציב לעצמו גבלה בהקרבה עצמית.  בשנה האחרונה של התיכון הוא היה לומד כל יום עד חצות (כולל סופי שבוע).  אך ככל שהוא התאמץ יותר, הוא הצליח פחות.  בסוף הוא עבר את הבגרויות עם ציונים טובים, אך בעיניו תוצאה זו היתה כשלון צורב, שהרס את כל חלומותיו. הוע נכנס לדכאון, דימויו העצמי היה על הקרשים, הוא היה משותק.  הוא היה מסוגל לדבר עם בני גילו, ולו לחמש דקות.

​

במשך שנתיים חייו היו שהייה ממושכת בגיהנום.  שיקומו היה איטי להחריד.  הצעד הראשון היה כשהוא התחיל להתלמד אצל שלום הררי, מומחה לאנימציה (הררי הוא היוצר של "קישקשת" ו-"רגע אחד עם דודלי").  נועם גילה שאם הוא הגדיר לעצמו יחידת זמן קשוחה של שלוש שעות, הוא היה מצליח להתרכז במשימה למרות הלחצים הפנימיים.  הרעיון של קביעת מסגרת פורמאלית לעבודתו נהפכה לגורם מייצב בחייו.  עריכת הוידיאו משכה אותו בגלל המרכיבים החזותיים והמוזיקליים.  הוא התחיל ליצור קליפים שבנויים מקולאז' של צילומים שהוא אסף, רישומים שהוא עשה, טקסטים שהוא חיבר וקומבינציות מוזיקליות.  נועם זוכר את הרגע המדויק בו הוא גילה את הרישום.  הוא רשם פנים על מסך המחשב וגילה שהוא יכול ליצור הבעה רגשית על ידי הצללה. זה פתח אצלו עיסוק כפייתי בפנים, שנמשך מעל שנה, בה הוא צייר אין ספור פנים, לעתים מאות ביום. 

​

בתקופה זו הוא הכיר את אתי כץ, מומחית לליקויי למידה, שהיא בעצמה בעלת רקע אמנותי רחב.  היא ראתה את עבודותיו של נועם במחשב ואמרה להוריו הספקניים: "הילד שלכם חייב להיות אמן!"  לדעתה המקום הטוב ביותר לנועם הוא המדרשה לאמנות בבית ברל.  אנחנו לא האמנו שהוא יהיה מסוגל להישאר שם אפילו שעה.  אתי אמרה שהיא תלווה אותו, ותישאר אתו עד שהוא יהיה מסוגל.  וכך עשתה. כעבור מספר ביקורים היא הציעה לו ללוות אותו למפגש עם יאיר גרבוז, מנהל המדרשה.  יאיר ראה את רישומיו ואמר לו "אני חושב שאין לך ברירה אלא להיות אמן!"  נועם סיפר לנו והוסיף: "בטח שאין לי ברירה, אין שום דבר אחר שאני מסוגל לעשות!"

​

הסתגלותו של נועם למדרשה הייתה קשה. בתחילה הוא היה בטוח שהולכים לזרוק אותו, כי גילו שהוא מתחזה.  אבל המדרשה היתה ממש חממה עבורו.  הוא קיבל תמיכה מאסיבית ממספר מורים (אתי יעקבי, דורון רבינה, מרים גמבורד, נעמי סימן-טוב) שעודדו אותו להציג בתערוכות הפנימיות של המדרשה.  נועם הציג כבר בשנה הראשונה, דבר שהיה מאוד נדיר במדרשה.  התערוכה הראשונה שהוא עשה היתה בנויה רק מפנים, שהוא הדביק על הקירות ועל הגג.  ברגע מסוים הוא חשב לשים מראה ברצפה שתשקף את הפנים שעל התקרה, כדי לבטא את הלחץ של פנים ועיני האחרים, שהוא הרגיש ללא הרף.  בארבע שנותיו במדרשה הוא הציג 11 פעמים (הממוצע לתלמיד רגיל היה בין 2 ל 3 תצוגות).  אך הקבלה והתמיכה לה הוא זכה במדרשה הפכו את המעבר לעולם האמיתי למאיים במיוחד.  איך הוא יוכל להצליח מחוץ לחממה?  נועם הוא אדם בודד. לא היה לו קשר אישי עם תלמידים או עם מורים (אפילו אלה שתמכו בו).  בלי קשרים כאלה, איך אפשר לעבור ל"עולם האמיתי"? זה היה הרגע בוק קיבלתי החלטה קיומית. אני אהיה הסנצ'ו פנצה לדון קישוט הזה.  בשנים שאחר המדרשה הייתי האמרגן, שר החוץ, והתומך המרכזי של בני.  זה הפך אצלי לקריירה שניה.

​

אחד מאמצעי ההישרדות של נועם הוא לקבוע לעצמו מסגרת פורמלית מדוקדקת לעבודתו.  מבנה זה מספק נוגדן לכאוס הפנימי שמאיים להטביעו. יום העבודה של נועם כולל חמש שעות נטו של ציור + מספר שעות בהן הוא מסתכל בספרי אמנות ואוסף צילומים (שהוא משתמש כבסיס לציוריו). לעתים הוא קובע מסגרת קשוחה לסדרה של ציורים.  למשל, בתערוכה הראשונה שלו אחרי המדרשה ("העולם" בגלריית הקיבוץ) הוא קבע מראש שהוא יעשה 40 ציורים באקריליק, 40 בפסטל, ו- 40 בפחם, בגודל דומה ועל נושאים שנקבעו מראש.  מסתבר שבמקום לעכב אותו, המבנה הקשוח שחרר אותו.  כמה שנים מאוחר יותר גיליתי שהסופר הצרפתי ג'ורג' פרק היה יכול לכתוב רק כשהוא קבע לעצמו מגבלות חמורות ביותר, כמו למשל, לכתוב ספר שלם ללא האות “e” (שהיא האות השכיחה ביותר בצרפתית). אם הוא לא היה קובע מגבלות דרקוניות לעצמו, הוא היה משתתק לחלוטין.  המבנה הקשוח של שעות העבודה וההגדרה הקשוחה של סדרות הציורים הוכיחו את עצמם.  האילוצים אפשרו את הפריון האמנותי. מאז 2007 (השנה בה הוא סיים את המדרשה) נועם הציג קרוב ל 20 תערוכות יחיד והשתתף במספר דומה של תערוכות קבוצתיות.  קרוב לודאי אין אמן אחר בישראל שהציג תערוכות כה רבות בתקופת זמן מקבילה.

​

בתפקידי כסנצ'ו פנצה ניהלתי קשרים והתכתבות עם אנשים בעולם האמנות, וכתבתי טקסטים עבור התערוכות והקטלוגים. טקסטים אלה נוצרו לרוב בעקבות שיחות עם נועם ועם האוצרים שלו.  בהדרגה, נועם התחיל לקבל בטחון כשהוא מדבר על אמנותו.  הוא עושה זאת בדרך ייחודית בנוף האמנותי של היום.  זאת כי השיח על אמנות השגור נוטה להיות מופשט למדי.  זהו ז'רגון שלעתים קרובות קשה להבין מה נאמר בו, עד כדי ספק בכך שהאנשים שמדברים באמת מבינים את מה שהם אומרים.   נועם מדבר על אמנותו כאומן, כלומר, כאיש מלאכה.  הוא מדבר על האיך, נכנס לפרטים מוחשיים, מדבר על דילול הצבע, על הכתמים והלכלוך.  באתר זה מופיעים מספר ראיונות מוסרטים עם נועם ואפשר להתרשם מדרכו הייחודית להציג את אמנותו. 

​

שותפותי עם נועם היא מרכזית לחיי.  היא לא חוויה פשוטה, אלא רכבת הרים של ממש.  דחייה של מאמר או ספר שלי על ידי עורך או הוצאת ספרים כואב לי לאין ערוך פחות מדחייה של פרויקט אומנותיי של נועם.  אני הוא זה שמקבל את הדחיות, אם כי נועם סובל מן הנשורת.  למרבה המזל הוא למד לאט לאט להתמודד עם דחיות.  מה שהוא עושה כשנודע לו על דחיה, זה להוסיף כמה שעות עבודה לתוכנית השגרתית למשך מספר שבועות. 

הקירבה המיוחדת שלנו מתבטאת גם בתוכן של אמנותו.  נועם צייר אותי עשרות פעמים וצייר גם את כל בני משפחת המקור שלי.  הדבר בלט בפרויקט שהוצג במוזיאון הקולבנבורג בגרמניה, בא נועם צייר את הדמויות והחוויות של הוריי ושל הורי חברי הגרמני אריסט פון שליפה בזמן מלחמת העולם השניה. זאת היתה אולי הפעם הראשונה בה חוויותיהם וסבלם של משפחה יהודית ומשפחה גרמנית (האב היה חייל בוורמאכט שנפל בשבי הרוסים) הוצגו יחד באירוע משותף.  במסגרת הפרויקט נועם שמע שוב ושוב את סיפוריי ואת סיפורי חברי על החוויות של הורינו ובני משפחה אחרים.  אני אסיר תודה לנועם על כך.  היו צדדים של הוריי, ובמיוחד של אמי, שהיו קשים מאוד לקבלה עבורי.  איכשהו, נועם בעבודתו "עיכל" את הוריי עבורי, ובכך אפשר לי לקבל אותם הרבה יותר טוב מבעבר.