האמן והמוזה
2019
מקום לאמנות תל אביב - אוצרת גלית סמל
מתוך הטקסט של גלית סמל
בתערוכה הנוכחית נראה שהדמויות נולדות מתוך מערבולת בלתי פוסקת, שהן נזרקות לתוך עולם כאוטי, שבתוכו הן צריכות לשרוד ולהשתלב. בשני הציורים הגדולים "האמן והמוזה" ו- "הבשורה", דמותו של האמן מופיעה כאנטי-גיבור שמכפיף את עצמו לדמות נשית רבת עוצמה, אשר פוקדת עליו, כמו על נביא שעליו כופים את הנבואה: "קום מזחילתך או מישיבתך הבטלנית, הבא סדר, ארגן את התוהו-ובוהו עם כוחותיך הדלים!"
גם הזוגות האחרים המופיעים בתערוכה (כמו בתמונות "דאונטאון" 1 ו-2) עומדות, בתוך שעון הכרך המתנפל עליהם מכל עבר, כדמויות אבודות שמוכרחות להחזיק זה בזו כדי לא לטבוע או להימחק. זהו עולם תזזיתי שמפציץ ומציף. הדמויות בנויות אף הן מגלים ומתנועה, אין רגע של שקט או יציבות, לא בתווי הפנים ולא בגוף. הכל זורם.
כמה מן הדמויות בתערוכה מנסות לפרוץ או להגיח מממד לממד, כמו בלידה שמתרחשת בין העולמות, כשהדמות והרקע מתחלפים בתפקידים, לובשים ופושטים צורה, פעם מופיעות כרוחות רפאים, ופעם באופן חתוך, כאילו החלק החסר עדיין נמצא בממד האחר ממנו הדמות מבקשת לבקוע. לעתים היצור המבקיע קורע את הרקע ואת עצמו בתהליך הלידה. המעבר בין הממדים כרוך במאמץ וכאב עצומים. הפנים נסדקות-נשברות, הידיים נקרעות ומדממות כשהן עוברות בין עולם לעולם. כך בציור "השופטת" מתגלה גבירה פסקנית, שידיה גוזרות דין לכאן או לכאן בזווית ישרה, אך הפנים משלמות את המחיר ונחתכות על ידי קווים ישרים אנכיים, כאילו היתה צריכה לוותר על הקווים האנושיים של הפנים, כדי להגיע להכרעת גורלות. בציור "בקיעה" רק חלקים מן הדמות הצליחו להגיח, לא ברור עם החלקים שנשארו מאחור יצליחו לעבור לממד שלנו. העולם חותך.
אחת "המוזות" המרכזיות של עומר היא הצייר לוסיין פרויד. זה היה בתערוכה של פרויד במוזיאון תל אביב, בה הוא נכח בהיותו בן 17, שעומר גילה את כוחה של האמנות. בתערוכה הנוכחית מסתתרות כמה וכמה מחוות לפרויד. רק אחת היא איזכור מפורש, כאשר עומר "תירגם" דיוקן עצמי של פרויד לתוך עולמו הציורי. אמנים אחרים מסתתרים בתוך הגלים, ביניהם: הצלמת ויויאן מאייר, שהיוותה השראה לנופי הכרך וגם לכמה מן הדמויות העירוניות; דה-וינצ'י ווואן גוך, אשר נוכחים באובססיה שלהם ושל עומר למערבולות; וויליים בלייק, שבורא העולם שלו ברא עולם מטורף בו האדם-אמן זוחל על ארבע כדי לחפש פירור של גאולה; ומונך, שהעצב שנוטף מכל ציוריו חודר עמוק גם ללבם של גיבוריו המובסים של עומר.