טקסט מאת יניב שפירא

​

בתמונת השער של התערוכה הנוכחית עומד איש ערום בתוך מערה, כשמסביבו מספר דמויות, המחוברות בקוים דמיוניים לדמות שבמרכז: אחת מביטה בו, אחת בוהה במרחב שמסביבו, אחת חולמת עליו, אחת שרה שיר אודותיו.  דמות האדם שבמרכז היא מושא המבט, הבהיה, החלום או השירה של הדמויות האחרות, הזרות זו לזו. "המערה" היא הצטלבות של "אי-מפגשים", כשהדמות הערומה מהווה מרכז דמיוני של גלגל, שחישוריו נמתחים לכיוונים, מרחקים ומימדים בלתי תלויים זה בזה.

​

קשה היום להחזיק את דמות האדם במרכז.  דמות זו נעשתה חמקמקה, מתחלפת, פרשנית, פרגמנטרית.  אובדן הבהירות והקביעות של דמות האדם מביא תכופות לויתור על הנסיון להתמקד בה, תוך העדפה לתעד את ההבזקים החולפים של השתקפויותיו במידיה או באופנה. באורח פרדוקסלי, אמנים הבוחרים היום לשים את דמות האדם במרכז, מתמקמים דווקא בשוליים.  צריך אולי להיות זר כדי לא להרגיש מוזר בעמדה ההומניסטית. אולי היום צריך להיות גם אאוטסיידר וגם תמים כדי לקרוא בקול גדול: "אבל האדם הוא במרכז! והוא ערום!" 

​

מבט של זר, הסתכלות על המציאות מתוך תחושה של חיצוניות והפתעה, הוא אחד האפיונים הבולטים באמנותו של נועם עומר.  הדבר בא לביטוי, למשל, בדרך בה הוא בוחר את דמויותיו.  לכאורה, הוא לא בוחר אותן, אלא נתקל בהן באופן אקראי.  כמו אדם שהולך בדרך ומבטו ניצוד על ידי גירוי צדדי.  הסיבה לרושם של בחירה אקראית נובע מכך שלא ניתן למצוא קטיגוריה חברתית או מושגית עדכנית, שמסבירה את הבחירה. בנוסף,נועם לא מייצג את דמויותיו כדי למחות, לפאר, להתנגד, לזעזע, או ללעוג – מה שהיה גם מספק לנו עקרון לבחירתו.  הסיבה לכך היא כי אין לו עמדה מוקדמת כלפי הנושא, כמו העמדה שמשקתפת אצל ציירים סאטיריים, אמני מחאה, או יוצרים רומנטיים. הבחירה האקראית כביכול מוסיפה לתחושת הזרות של נועם כאמן, משום שאין כל תחושה, שהנושאים שלו מצייתים לקודים המקובלים. המבט הוא של זר, כי המסננות הרגילות על פיהן אנו רגילים לקלוט, לצנזר, לחלק ולהגדיר את עולמנו לא פועלות. זהו אדם שנידון לא רק להביט מזווית העין, אלא גם לחוש שכך מביטים עליו, אדם שנכפית עליו עמדה בלתי טבעית, כמו בעיוות הלשוני "סיידלוקר". עם זאת, מבחינתו של עומר בחירת הנושא היא רחוקה מלהיות אקראית: התחושה היא דווקא של מכוונות כמעט דטרמיניסטית.  הוא נמשך לאובייקטים מסוימים בהחלטיות בלתי מפורשת, כמו הבטחון הלא מובן של סהרורי. הוא לא מסביר ולא יודע להסביר מהי סיבת הבחירה.  אולם, אם מנסים לאתגר את דבקותו בבחירה, התוצאה ברורה: זו הדמות, זה הנושא, זה הצילום שמהווה גירוי לציור הבא, ולא אחר!  

​

למרות הערפול לגבי עקרון הבחירה, עבודתו חדה, ואף חודרנית. שילוב זה של זרות וחודרנות הוא אחד ממקורות המסתורין שבתמונותיו. החודרנות היא תולדה של חיפוש אחר משמעות, שתעשה צדק לכורח הפנימי שבבחירתו: הנושא שצד את עינו מסיבה בלתי מוסברת אומר "דרשני!" העבודה על התמונה היא הנסיון להוציא לפועל ציווי פנימי זה. זוהי עבודה שלא מוותרת על החתירה "לסחוט" מן הנושא עוד ועוד קונטרסטים ותנודות נפשיות, המכריזים לנו בכל פה: "הנה למה בחרתי כך! הנה מה שהיה גלום במה שצד את מבטי!"

​

צדדיות המבט וחוסר המעוגנות בקטיגוריות מקובלות משתקפת גם בדמויות ויחסיהן.  באחד הציורים, מציג נועם אדם הנושא דג בתור עניבה.  הדג הטורף הופך לחלק מן האדם, או לבן לוויה אינטימי.  חיבור זה נראה טבעי, משום ששתי הדמויות זוכות ל"מקדם זרות" ול"מקדם קרבה" דומה.  ישנו הבדל ניכר בין החיבורים הללו לבין חיבורים סוריאליסטיים או נוסטלגיים (כמו של שאגאל).  החיבור כאן איננו עדשה למציאות זוועתית, חלומית או אבודה – אלא הוא מוזרות יום-יומית.  כאן האדם, המתמזג עם החיה, מתכנן כיצד יגיע עוד מעט למשרד.