ביקורות ומאמרים
שירת הבשר
עוזי צור, הארץ, 30.10.15
Noam Omer's exhibition at the Kibbutz Gallery shines like a rare diamond that moves and grips the viewer
When a creator or curator decide to name an exhibition "The World" they may seem like megalomaniacs with high-blown pretensions way beyond their earthly dimensions. But Noam Omer (the artist) and Yaniv Shapira (the curatior) mean something different from the universe created by God or the Big Bang. Their "world" is the inner and outer world created by Omer as consolation for his stormy soul, a world unconquerable in its wildness.
Noam Omer's world is imprisoned in huge paper sheets, but threaten to jump out into the open space. This is the world of those with attention and concentration disorders. Precisely that inborn blemish, which weighs so heavy on the ability of its bearers to focus their attention, jettisoning it onto ever new distracting stimuli, allows Noam to be a painter with unique and authentic qualities.
Noam's paintings are partially based on photographs, but there is no sign of mechanical copying in them. The works deal with a masculine world stocked full with fishermen, sportsmen, fathers and sons. The painted figures, which sometimes look like fallen gods or noble savages, are surroundeed by spouts of water or fire or undefined arabesques. Out of his "poor" materials the young and restless painter creates a world teeming with happenings and developments.
The more the works are "disturbed", less coherent and less logical, the more they grip and move. For instance, in the "Peacock", a massive figure bursting with energy is surrounded by a shimmering rainbow of forms, lines and numbers. Similar effects are achieved in "the Wolf" and in "Elephants".
Also the "Pietá"-series (a father carrying a son, a fisherman carrying a fish) is highly successful. Maybe the sports' series is less powerful, although also here the issue is "the game of life" and not the depiction of any specific form of sport. The ball may then be the world-ball, kicked, thrown and hit by men possessed by a demonic chaos.
The curator Yaniv Shapira writes about the artistic influences on Omer's work. He names Van Gogh, Lucian Freud, Bacon, Yehudith Lewin, and Meir Agassi. These influences can be detected, and Noam confirms them, but the mention of these masters does not do justice to Noam's work. His art can be identified only with himself, and he looks like a rare diamond among the false stones that are daily presented in "reputable" galleries.
נאמר שאמן מדויק משעון להראות את הזמן שבו הוא חי, הזמן האמיתי. רישומיו וציוריו של נועם עומר "סופרים" את הזמן הפנימי, הזמן שעמד מלכת ועדכני כאחד, שבו האישי "מונה" את הכללי, הקיבוצי, לכדי אחדות על זמנית. עומר הוא יוצר שהוא זן בפני עצמו, השואב מחייו ומתולדות האמנות והתרבות, הגבוה והנמוך, לכדי מקשה אקספרסיבית אינטנסיבית. ביצירתו חשים איך הוא לא יכול להמשיך לחיות בלעדיה והיא צינור החמצן שלו ממעמקי העולם שבו הוא כלוא.
כשתהיתי אם יש אמן אחר שקרוב אליו, עלו בי ציוריו של פנחס צינוביץ. למרות השוני בסגנון יש קרבה גדולה באינטנסיביות, בטוטאליות, בחשיפה המוחלטת עד לקרביים. כצינוביץ, עומר מקלף את שקר העור מעל פני השטח, לחשוף את הבשר הנא, העצמות, השרירים, העורקים. אנטומיה של מוות בעודנו חיים. אבל אצל עומר, בשונה מצינוביץ, המרכיב החזק הוא הרישום יותר מהצבע. ובניגוד לו, עומר אינו חושש לקעקע את הבשר החשוף במחוות קישוטיות רפטיטיביות, המעוררות בצופה תחושה של זעזוע מהניגוד שבין האנטומי והדקורטיבי.
בעוד שצינוביץ היה כלוא כל כולו בעולמו המצולק מבחוץ ומבפנים, עומר כלוא בתוך עצמו, בעולמו, כאדם על אי בודד שנותרו לו שאריות מסיביליזציה, עולם הנסתר בחיק עצמו, ואז מפתיע ונפתח כמניפה של אנטומית הגוף והנפש, וכמו קורס ומתפצל שוב ושוב כדי להתגבש ל"רגע" של צורניות על סף הכאוס האנרכי.
"ונוס" הוא ציור פנורמי הרשום ומצויר בצבע אקריליק. זה ציור המורכב מרצף נקטע של "תאים" פעילים, שבו עומר כמו כופה את השלד הרישומי על בשרניות הצבעוניות היבשה, ההולכת כנגד חוקי הצבעוניות "הנכונה" כאשר עומר מפריד בין החמים והקרים, לא נותן לצבע להיטמע בצבע, שומר את הצבעים רק לנוף שסלעיותו משתקפת, קוביסטית כמעט, בקרע השמים. זאת ונוס גברית "המיתמרת" מתוך זרזיף הנחל הנובע מאחורי גופה המלא והאנדרוגיני, שהוא תמונת נוף בפני עצמו בשחור-לבן, שדה קרב שכמו מבעבע מבפנים בלבה צמיגית שגלשה בערוצי הסלעים וונוצקה לתבנית חרבה של דמות הגבר העירום הנשי, שטבורו הוא לוע גועש כבוי ואברו חבול ונגרע וכף ידו המופנית אלינו כאל קהל מאמינים נושאת את הסטיגמטה. הונוס היתה לישו והישו היה לונוס, כשתענוגות וחטאים תופחים ומבעבעים מבעד לבשר. כאלה הם גם דמויות מלאכי השאול המשתחווים אליה-אליו מכל צד, כמין חיות אדם הסוגדות ולועגות בו בזמן.
ממול תלוי ציור "סבתא סוניה כלואה בעולמה" בו עומר מצליח באופן מדהים ומעורר מועקה ללכוד את עולמה של סוניה הסוגר עליה ונשבר מבפנים, והשברים כמו מסרבים להתאחות. ציור שהוא כמעט אנטי-ציור כצילום רנטגן צבעוני הקורן באור זרחני רעיל . המתארים השחורים הם כשלד של חורבות , הממפה את הקרעים החזותיים של הצבעים השונים, הזרים זה לזה ולמכלול הציור. זהו ציור המתכחש בגלוי לכל גילוי של יופי מקובל, ומאלץ אותך להתבונן על פניה הרדופות של סוניה, המסתכלת-לא מסתכלת בך שתושיע אותה מעצמה, ואתה חש כאשם. קרעי הפנים נרשמו בשחור אגרסיבי, לא אנושיים, והחדר מקיף אותה על סורג הארחיחים ושברי זכרונותיה החיים. ככל שאתה מתבונן נדמה שסוניה ועולמה עולים באש של זעם ועברה הכלואים בתוכה ובתוכו של זה שיצר והחריב אותה כאחד.
ב"שלישיה עם טבע דומם" מהדהד דבר מזרח אירופאי יידישאי, אתנוגרפיה שהיתה לרוח רפאים. דיבוקם של שלושה ראשי גברים שאש של קדושה קנאית משתלהבת מהם, או שכמו עברה וקילפה את הראשים מעורם, חושפת את הבשר והשרירים, כנגיעותיו של ואן גוך , מבלי שהם יאבדו את אנושיותם, בעוד הם מתבוננים בטבע דומם בלתי אפשרי.
עבודות הפסטל של עומר עזות ויפות להפליא. משהו באופיו של הפסטל מפשר מעט בין הרישום לציור , בין הקו לכתם, בין השחור לצבעים, מבלי שהם יאבדו מכוחם. ב"שקיעה" נחה סוניה שקועה על גבה, פניה וצווארה קולפו מעורם, לגלות את הגיאולוגיה של בשרה וחייה, רישום חי המסתעף סביבה כמערבולת בבד השמלה שלגופה.
המשולש אינו גלריה, אלא מקום לאמנים לחסות בו, השייך לשרי גולן, שאחד מיתרונותו למבקר היא האפשרות להתבונן בעבודות שאינן רק על הקירות. במקרה זה, העבודות על ניר של עומר, שגולן שולפת מתיקים הפזורים בחלל הקטן המספרות באופן פלסטי להדהים את סיפור עולמו של עומר כרעידת אדמה מתמשכת.