טקסט: יניב שפירא

כשהוא נשאל על ממשעות "העולם" נועם עומר לא מתאר מטרה אומנותית או תוכן ספיציפי, אלא סדרה של כללים פורמליים: "החלטתי לעשות שלוש קבוצות של יצירות, המורכבות בדרך הבאה: 40 תמונות בפחם, 40 תמונות בפחם ואקריליק, ו- 40 באקריליק לבד". הגדרה זו הפכה למבנה פורמלי קשוח, שאפשר לנועם לתעל לתוכה את שטף יצירתו.  כמו הכדים שלתוכם הבורא הכניס את הניצוצות בבריאת העולם לפי המקובלים. 

הסופר היהודי צרפתי ג'ורג' פרק סבל משיתוק יצירתי שמנע ממנו לכתוב אחרי ספרו הראשון, שזכה בפרס יוקרתי.  הוא לא הצליח לכתוב דבר במשך שנתיים וחצי.  הוא אז החליט להטיל על עצמו מגבלה חמורה: לכתוב ספר ללא האות "e" (זאת האות הנפוצה ביותר בצרפתית).  מגבלה זו שחררה אותו.  הוא כתב ספר, ללא האות "e" עם עלילה מסתורית שנסובה על סדרה של רציחות והיעלמויות.  פתרון התעלומה היא שהרוצח הוא האות "e".  בכל הספרים האחרים שפרק כתב הוא היה קובע מראש מגבלות, לעתים דרקוניות אף יותר.  בספרו הגדול "החיים, מדריך למשתמש" הוא רשם לעצמו מחברת שלמה של מגבלות, אשר פורסמה לאחר מותו. 

אפשר לתהות, האם למגבלות שנועם הציב לעצמו (מספר יצירות קבוע מראש, בשלוש קבוצות, עם הגדרה חמורה של אמצעי הציור בכל קבוצה) ביצירת "העולם" היה תפקיד דומה.   נועם אמר שהיה לו דימוי של שלושה חדרים גדולים ריקים, כשכל אחד מהם יאכלס את אחת הקבוצות.  כאמור, כדים שלתוכם הוא מכניס את יצירתו. 

מסתבר שהמבנה הפורמלי השתנה תוך כדי ביצוע.  כך, נועם "גילה" ש"העולם" יכלול גם 40 תמונות המצוירות בצבעי פסטל.  הוא מתאר את זה, כאילו הוא נתקל בחוק שכבר היה קיים קודם לכן.  הוספר אנטואן דה סנט אקסיפרי כתב: "אם מחר אני יוצר משהו חדש, זה רק משום שזה היה כבר הרבה זמן בתוכי, כמו לבנים במבנה הפנימי שלי."

עוד דוגמה שעולה לראש בהקשר זה היא של הצייר, סופר, משורר ואספן מאיר אגסי.  אמן זה יצר לעצמו מרחב מנטלי עם סדרה של מחלקות, אותן הוא היה צריך למלא בחיים פנימיים.  זהו "המוזיאון של מאיר אגסי". למוסד זה אין קירות, אלא הוא קיים רק בדמיונו של האמן.  המוזיאון אפשר לו לאחד את אהבותיו, משאלותיו, ונטיותיו המנוגדות, תוך יצריה של הרמוניה בין הקולות המנוגדים שהשתוללו בקרבו.  גם אגסי הרגיש את הצורך להגדיר מראש את המחלקות במוזיאון שלו, עם זאת, הוא אפשר להן לגדול ולהתפתח לפי צורכי השעה. 

נועם מכיל בתוכו לחץ של רעיונות ורגשות שהופך לעתים לבלתי נסבל.  על ידי הכללים שהוא קבע לעצמו, הוא ניסה לתת סדר לכאוס, ולהקנות לו התחלה, אמצע וסוף.  אולי הוא הרגיש את הצורך להגדיר את "העולם" כה מוקדם בקריירה שלו, כי אחרת הוא פחד ללכת לאיבוד.