טקסט חיים עומר ויניב שפירא

עקבות – נועם עומר (2011) – מוזיאון הקולבנבורג, גרמניה, אוצר: יניב שפירא

 

התערוכה הוצגה שוב בגלריה און-אוף, המבורג בשנת 2012

 

הקטלוג המלא ניתן לצפיה בקישור כאן. 

 

הטקסט נכתב על ידי חיים עומר

​

את עול הזמן הזה נישא בכאב

נאמר מה שנרגיש, לא המתחייב.

הזקנים הירבו לסבול. אנו, צעירים,

לא נעמוד בכך...

(שייקספיר, "המלך ליר")

 

האירוע הנוכחי הוא ראשון ואולי יחיד מסוגו: סיפוריהן של שתי משפחות, אחת יהודית ואחת גרמנית, אשר שרדו את מלחמת העולם השניה משני צידי המתרס והם מוצגים בכפיפה אחת; מסלוליהם מצטלבים במפגש ובידידות קרובה של שניים מבניהם (חיים עומר ואריסט פון שליפה), והם מונצחים בעבודתו של אמן צעיר (נועם עומר), שהוא נצר לשורדים היהודיים. נועם עומר גדל בישראל בצילם של זכרונות השואה ולאורם של סיפורי ההתגברות.

 

הציור המרכזי בתערוכה זו ("פיאטה") מתייחס לחוויית ההצלה הכמעט אבסורדית של שניים מבני המשפחות.  דוד-רבא של נועם, יחיאל קופרמן, היה עצור במחנה הריכוז סקרז'יסקו שבפולין ונתפס בגניבת נורה מן המפעל בו עבד. הקצין הגרמני פקד על הקאפו להורגו במכות. הקאפו ניגש למלאכה בהיסוס,  אך יחיאל קופרמן ביקש ממנו להכות בו בכל כוחו, שאם לא, הקצין הגרמני יהרוג אותו מיד.  הקאפו היכה אותו קשות, פצע אותו בראשו וגרם לו לשברים בצלעות.  יחיאל נשאר ללא הכרה, שרוע על השלג בטמפרטורה של מינוס עשר מעלות, במרחק שני קילומטרים מבקתות המגורים.  לא היה סיכוי שיוכל לחזור למחנה בכוחות עצמו. לאחר שעה קלה, התגנב הקאפו מן המחנה, חזר למקום, ונשא את קופרמן על כתפיו למחנה.  הקלגס כביכול, סיכן את חייו כדי להציל את קורבנו.  הסיפור השני הוא על גונאר פון שליפה, אביו של אריסט פון שליפה, שגויס לוורמכט לקראת סוף המלחמה, בהיותו בן 17.

יחידתו שמנתה כמאתיים ילדים (הוא היה בין הבוגרים שבהם) נשלחה לעצור את הטנקים הרוסיים במערב פולין. רק שניים מן הנערים הללו נותרו בחיים. גונאר הצעיר נפגע משלושה כדורים בראשו, אך נשאר בחיים בזכות הקסדה שלו.  איכר פולני פרנץ (המופיע בציור הנושא את שמו, כשהוא מחזיק ציפור בידיו), שחי ליד שדה ההריגה, הבחין שאחד הצעירים עדיין בחיים.  בדרך ובאופן שאינם מובנים לנוכח חמש שנים של כיבוש גרמני אכזר, ראה פרנץ באותו צעיר אך ורק נער פצוע ולא חייל אויב.  הוא נשא אותו על כתפיו לביתו, שם אותו על מריצה והביאו לבית החולים.  אחר הניתוח הוא הסתיר אותו בביתו. 

 

"הפיאטה" היא מוטיב נצחי המגלם הזדהות חומלת עם סבלו של האדם כאדם. למרות שבאופן מסורתי הפיאטה היא איקונה נוצרית מובהקת (הפיאטה המסורתית מציגה את מריה הנושאת את ישו המת  בחיקה) דימוי הפיאטה תמיד עורר בנועם רגשות עמוקים. זה שנים, הוא מוצא עצמו מצייר דמויות של אדם הנושא על כפיו אדם אחר, קוף נושא קוף  ואף אדם נושא דג.  הציור הנוכחי הינו מחווה שלו לכל אלה שנשאו על כפיהם את הקורבן הסובל באשר הוא, גם אם אותו קורבן היה אמור להיות אויבם בנפש.  הציור הנוכחי נעשה בהשראת הסיפורים של יחיאל קופרמן ושל גונאר פון שליפה; הסיפורים הוקלטו עבור נועם ברשם-קול והוא האזין להם שוב ושוב. הציור עצמו התבסס על צילום הפגנה של פעילים איסלמיים, בה נפגע אחד המפגינים בראשו ונישא על ידי שניים מחבריו.  הצילום והציור בעקבותיו אפשרו לנועם לחרוג מגבולותיו ולחוש הזדהות עם אלו שמעבר למתרס בקונפליקט הישראלי-פלסטיני.

 

זכרונות וחורבות – סיפורם האישי של חיים עומר ואריסט פון שליפה

​

חיים עומר:

 

מעולם לא הרגשתי שהיותי בן של קורבנות השואה החליש אותי או פגע בהתפתחותי.  וזאת לא משום הכחשה או התעלמות.  להיפך, מאז ומתמיד, השואה בכללותה וחוויות המשפחה שלי בפרט, עניינו אותי, וזאת עד כדי הפיכתם לאובססיה של ממש ברוב שנות בגרותי. אולם, בזוכרי את עצמי כילד המתרשם מהוריו ומשאר הניצולים שבסביבתנו (גדלתי בתוך קבוצה של משפחות ניצולים, רובם מאותו מחנה ריכוז בו היו הורי במלחמה), אינני מרגיש בשום מובן, שחייתי בין אנשים "פוסט-טראומטיים". אלה היו אנשים פעלתניים, צמאי חיים ומלאי להט והתלהבות לכיבושו של עולם חדש. היו, כמובן, גם רגישויות: אמי, איבדה בשואה את הוריה ואת שבעת אחיה. ששה מאחיה והוריה נשלחו לטרבלינקה באותו יום;  האח שנותר, נורה למוות כמה שבועות לאחר מכן במחנה סקרג'יסקו, משום שעקב זיהום חמור בעין לא היה יכול למלא את מכסת עבודתו. אמי לא הייתה מסוגלת להזכיר את השואה ולהיזכר בה. אם היתה רואה, ואף בחטף, דיווח טלויזיוני כלשהו על המלחמה, שנתה היתה נודדת והיא היתה שוקעת לכמה ימים בערפל דיכאוני.  הוריי לא סיפרו לי על מקום מוצאם. גיליתי זאת אך בכיתה ג', כאשר שאלתי פעם את אמי מהי מולדתה (באותו יום למדתי את המילה "מולדת" בבית הספר), והיא אמרה לי בהעווייה של שאט-נפש: "פולין!" תמיד הפליא אותי, שבין האנשים בסביבתי, העוינות כלפי הפולנים לא נפלה מן העוינות כלפי הגרמנים (מאוחר יותר הבנתי שכך הרגישו רוב היהודים יוצאי פולין). שאלתי פעם את אמי למה אין לי סבא וסבתא, והיא אמרה לי כמבקשת לחנוק את המילים: "הם מתו בתאי הגאז!" הביטוי "תאי הגאז" (câmaras de gaz) היה לי זר, לא שמעתי ניב זה מעולם: מהי אותה câmara? כך נראו לי כל ענייני המלחמה כמתרחשים באיזו ארץ זרה ומרוחקת מכל אשר הכרתי במציאות.  כשאריסט סיפר לי שהוא גדל בין ההריסות, כמו התבלט ההבדל העמוק ביננו: הוא גדל בין השאריות המוחשיות של ההרס, ואני- רק עם הסיפורים המובלעים. כאשר התחלתי להבין מה עבר על הורי, חשבתי עליהם כעל גיבורים, משום שהצליחו לשרוד למרות כל המאמצים להשמידם.  כשהייתי שואל את עצמי, לא הייתי מאמין, שהייתי מסוגל לשרוד את שהם עברו.  לא האמנתי שהיה לי כוח עמידה דומה לזה שלהם. לאורך כל ילדותי סבלתי מפחדים - במיוחד ממפלצות על-טבעיות.  אולי היו אלה שארית של זוועות נסתרות?  הוריי ושאר השורדים היו בעיניי כמעט על-אנושיים.  חוויתי את  "גאוות השורד" ולא את "בושת הקורבן".  בכך היה הבדל גדול בין ניצולי השואה בגלות ובישראל: בארץ היו הגיבורים אלו שלחמו בערבים, ואילו ניצולי השואה היו הפחדנים שהלכו כצאן לטבח.  עיוות ועוול היסטורי זה זוכה לתיקון רק בעשורים האחרונים.

 

אבי ודודי וכן אחרים שבאו מאותו מחנה היו יותר גלויים מאמי.  ברגע שהתחלתי לשאול, הם סיפרו. היו אירועים טרגיים והיו אירועים של ניצחון אירוני. דודי היה מספר על מנהל העבודה הפולני שהיכה אותו פעמים רבות והיה מתעמר בו באמרו: "אתה לא צריך הרבה מרק, ממילא אתה הולך להתפגר עוד מעט!", אך ביום ההפצצה הגדולה על סקרז'יסקו נקבר האיש בין ההריסות, ואילו דודי שרד כדי לבנות חיים חדשים.  גם אבי נבדל בצורה מובהקת מכל דימוי של אדם "פוסט-טראומטי". הסימן העיקרי שהמלחמה הותירה בו היה תיאבון אין סופי לחיים: לאוכל, להנאות, לנסיעות, לנשים.  הוא רצה תמיד לבלוע את הכל, ומיד.  תיאבונו היה אגדי: דודי סיפר ששניהם הזמינו פעם פקח מס (במטרה "לרככו" כדי שיהיה סלחן כלפי העסקים המעט רשמיים, מהם התפרנסו) למסעדה "פרמנטה" בסאו פאולו בה אכלו את ה"פיז'ואדה", שהיא המאכל הברזילאי העשיר והכבד ביותר. ארוחה כזאת היתה "משכיבה" סועד רגיל לכל היום. אחרי הארוחה הדשנה, דודי אמר לאבי שהוא הולך הביתה לחטוף תנומה קלה ויחזור לחנותם המשותפת בעוד כשעתיים. בשובו לחנות , עבר  מול הפתח של "פרמנטה" והספיק לראות את אבי יוצא משם בלוויית מכר שנילווה אליו לחטוף עוד כמה מטעמים.  אבי רצה את הכל: לא די היה לו בהיותו סוחר, הוא רצה גם להיות בנאי, לולן ובעל חווה.  כך הוא הפסיד את רוב הכסף שהרוויח במכירת שעונים.

 

הברחות מילאו תפקיד חיוני לא רק בהישרדותם של אבי ושל דודי, אלא גם של כל יושבי המחנה.  בספרה "המוות בצהוב" מתארת החוקרת פליסיה קראי, כיצד הצליחו יושבי סקרג'יסקו להשיג אוכל בכמות שהספיקה (לעתים) להישרדות: הם היו משלימים את המנות המזעריות שסופקו על ידי שלטונות האס.אס. על ידי הברחה של לחם מן הכפרים הפולניים שבסביבה.  כדי לקנות את הלחם, היו נותנים דברי ערך לפולניים שהיו עובדים ביום במחנה וחוזרים לילה לילה לביתם בכפר.  התשלום היה בחתיכות קטנות של כסף או זהב, שמקורם היה בדברי הערך, שאחדים מהאסירים הצליחו להבריח על גופם בהגיעם למחנה. היה צורך לחלק או לפרק את חפצי החן והתכשיטים ממתכות יקרות לחתיכות קטנות, כדי לא לבזבז את ההון בבת אחת.  אחד מרגעי הגאווה הגדולים בחיי היה כאשר קראתי בספרה של קראי: "היו אלה שני צורפים מהעיר זוולין, שמילאו את התפקיד של פירוק וחלוקת התכשיטים ליחידות קטנות".  אלה היו אבי ודודי!  בכך הם היוו חוליה מרכזית בשרשרת הקיום של המחנה. ידעתי מן הסיפורים, שהם עבדו ב"עבודה צדדית" זו וכך יכלו להשיג אוכל לא רק עבורם, אלא גם לאמי.  אולם, עד אותו רגע לא ידעתי על התפקיד המרכזי של פעילותם לגבי חיי יושבי המחנה כולם!

 

לאחר ששוחררו על ידי הצבא הרוסי, ניסו הוריי ודודי לחזור לעיירתם זוולין, כדי לבדוק אם נותרו בחיים קרובי משפחה או מכרים.  אך עד מהרה היה עליהם לברוח משום שהכפריים הפולנים ערכו פוגרום ביהודים שחזרו מן המחנות, כדי למנוע שיתבעו בחזרה את בתיהם.  הוריי ודודי ברחו דרך חמש ארצות עד שהגיעו לאיטליה, שם נפגשו עם ניצולים אחרים מאותה עיירה. הדרך היחידה להתפרנס היתה לקנות ולמכור כל מה שהיה חסר בשוק הרשמי.  הם יצרו קשרים עם חיילים אמריקאים ופיתחו מסחר עירני של טובין ושל מטבעות קשים.  אחי נולד באיטליה בעיר בארי, אך הוריי רשמו אותו כאילו נולד בברזיל בתאריך הגיעם למדינה זו: כך, על פי תעודת הלידה הברזילאית שלו הוא למעשה צעיר ב-11חודשים מגילו האמיתי.  אני נולדתי בברזיל, אך הורי רשמו אותי חודש אחרי לידתי: המחשבה לרשום אותי ביום המדויק שבו נולדתי לא עברה כנראה בראשם. אולי אנו בני גזע מיוחד הנמצא תמיד מחוץ למקום והזמן הנכון.

 

ההברחות, כפי שניתן לשער, לא נעלמו מחיינו.  כבר בגיל קטן ידענו מה אפשר ומה אסור לספר בחוץ: מעניין, אף פעם לא אסרו עלינו לדבר על המלחמה או אפילו על המריבות שבבית.  אבל היה אסור לדבר על עסקים ועל כסף.  בהיותי בן עשר לקחו אותי פעם לשדה התעופה לקבל את פני אבי ששב מנסיעה לחו"ל.  ראיתי אותו מבעד לזכוכית של אולם הנוסעים וצעקתי: "כמה שאבא השמין!"  חטפתי מיד מכה הגונה על הראש.  כשהיינו כבר במכונית בדרך הביתה, הסתכל אבי בחטף ימינה ושמאלה ואז הוריד את מעילו הכבד, והנה לא השמין כלל. שמא אמצא חוטא לזכרו, יש להדגיש שאבי תרם בברזיל לפרנסתן של אין ספור משפחות ברזילאיות, שהועסקו בחנותו ובמשק שלו.

 

המשולש ההדוק אבא-דוד-אמא נדדו יחדיו, נשארו יחדיו, וגרו תחת קורת גג אחת עד לחתונת דודי ב-1952.  אמי לא היתה יכולה לסלוח ל"בגידה" של דודי, שעזב את ביתה לטובת בית ומשפחה משלו. כך נוצר קרע איום בין המשפחות, ממנו סבלתי כל שנות ילדותי, עד שיזמתי אני את הגישור, על ידי כך שלמדתי את הדרך לביתו, שהיתה כרוכה בנסיעה בשני אוטובוסים והתחלתי לבקר את דודי ביוזמתי.  רק שנים מאוחר יותר הבנתי מבני הדודים שלי, שאבי מעולם לא קיים את החרם שהטילה אמי: הוא היה מבקר אצלם בסתר מידי שבוע. חבל שלא השתמש בכישורי ההברחה שלו כדי להבריח גם אותי לביקורים אלה. הוא היה גורם לי בכך אושר גדול. לפי הסיפורים ששמעתי מאוחר יותר, בעצם אמי אהבה את דודי, אך כיוון שהוא לא נענה לה, לקחה את אבי כפרס תנחומים.

 

יתכן שהמלחמה הותירה חותם נוסף באופיו של אבי: אי שקט בלתי פוסק. הוא כאילו חש תמיד שהוא מאחר ושהיה עליו להיות מזמן במקום אחר.  אבי היה בן-17, כשפרצה המלחמה.  הוא נחשב לצעיר מבטיח, היה עילוי בישיבה בה למד וגילה כישרון מופלא לשפות.  כך למשל הוא היה היחידי מבין כל הניצולים מן העיר זוולין שדיבר עברית רהוטה (האחרים דיברו "רק" יידיש, פולנית ופורטוגזית).  המלחמה קטעה  הבטחה זו. אבי הקדיש שנים רבות למלאכת ההישרדות, לעבודת פרך ולאחר מכן הוא חי כפליט לאורך שנים עד שהצליח ליצור תנאי חיים יציבים לו ולמשפחתו.  תהליך זה הותיר בו תחושה שביזבז שנים טובות ורבות ועל כן עליו למהר כדי להספיק.  הוא חש שעליו "לרקוד בכמה חתונות" בו בזמן: גם אשה, גם מאהבת, גם חנות, גם חווה, גם בנייה, גם נסיעות- הכל בכפיפה אחת או במעברים בהולים.  בקהילת השורדים טבעו ביטוי מיוחד עבורו: "ישנן שתי דרכים להפסיד את כספך: לקנות חווה או להחזיק מאהבת צרפתייה.  אברהם קופרמן עשה את שניהם!" אך אבי חסר המנוחה, על אהובתו הצרפתיה (אישה מופלאה! כאשר לבסוף זכיתי להכירה, יכולתי להבין טפח נוסף מחייו הסבוכים ), על חוסר סבלנותו ועל האימפולסיביות העסקית שלו- הוא מושא לגעגועיי העמוקים ביותר. הוא מת מהתקף לב בהיותו בן 55 (הנחמה היחידה היא שלא הגיע לזיקנה, ממנה פחד יותר מכל).  ילדיי החמיצו סבא יוצא דופן זה: עבודתו של נועם: "סבא אברהם: התמונה האחרונה" מציגה אותו עם בן אחי.

 

אמי, סוניה, הינה דוגמא לניצולה בעלת איפיונים מנוגדים לחלוטין לאלה של אבי.  אצלה רחש תמיד הדיכאון קרוב לפני השטח ולעתים גם מעליו.  היא היתה חדורה בדאגנות אין קץ, כל דבר סימל עבורה אסון אפשרי, היה בה צורך לשלוט באנשי משפחתה (פן תאבד אותם שוב) וסבלה קשות מאי הצלחתה בכך. בה בעת היא היתה גם אשה נדיבה מאד, שאהבה להעניק אך לא מצאה את הדרך לעשות זאת עם בעלה הסורר וילדיה העצמאיים מדי לטעמה.   סיפרו עליה שהיתה מחלקת את פת לחמה עם נזקקים במחנה הריכוז; שורדת אחת סיפרה לי שמנת הלחם, שאמי נתנה לה, איפשרה לה להתגבר על מחלת הטיפוס.  ואכן, התקופה המאושרת ביותר בחייה החלה מספר שנים לאחר מות אבי, כאשר התמסרה לעבודת התנדבות בעזרה לזקנים עניים בסאו פאולו: היא היתה מבשלת להם ארוחות שהפכו לשם דבר. לי היה קשה מאד לחיות לצדה. לא משום שלא אהבה אותי או לא המטירה עלי חום.  היא עשתה זאת ברוחב!  אולם, היא לא היתה מסוגלת לקבל את העובדה שבחרתי בחירות שונות משלה. היא לא סבלה את חבריי, את אשתי, את תחומי התעניינותי, גם לא את בחירתי המקצועית (עד שראתה את פירות ההצלחה).  אפילו בילדיי מצאה בעיקר פגמים.  על כל אלה הגיבה כאילו בגדתי בה אישית: "לא הגיע לה שאעשה לה כך, לאחר כל מה שהיא סבלה, נתנה והקריבה!"  בוודאי לא הגיע לה, אך משימתו של בן המבקש לפתח חיים עצמאיים לא נעשית בכך לפחות מורכבת.  לא יכולתי לפצות אותה על אבדן נעוריה, הוריה, אחיה, בעלה, בריאותה ועתידה.  חייה המיוסרים של אמי יצרו "חור שחור" שלא ניתן היה למלאו.  ניצבה נוכחי הקושיה: האם אסחף לחור השחור או אברח מן המסלול שהותווה לי.  בחרתי לחיות את חיי במרחק המירבי ממנה: נזקקתי ל- 10.000 ק"מ מרחק ועוד אוקיינוס ביני לבינה, כדי שאוכל לנשום לרווחה.  עם זאת, היא נתנה לי הרבה מאד.  קרוב לוודאי שהאמונה שלי בעצמי באה מן הביטחון, שהיה לה בכישרונותי וביכולתי: לדידה אני חתן פרס נובל, ואם עדיין לא הוענק לי הפרס רשמית, זה בגין עיכובים אדמיניסטרטיביים.  אחד ההיבטים המשמעותיים של האירוע הנוכחי עבורי, הינו בהזדמנות, שהוא מקנה לי "לעכל" מחדש את דמותה של אמי.

 

אובססית השואה שלי, שהתבטאה לאורך שנים בקריאה כפייתית של ספרים היסטוריים, ביוגרפיות ורומנים בנושא זה באה לקיצה בצורה בלתי צפויה. לפני כ-12 שנים התחלתי ללמוד גרמנית.  הכשרון הלשוני של אבי עבר אלי בירושה, ותוך זמן לא רב הגעתי לדרגה של יכולת להתבטא בשפה זו.  הדבר עורר בי רצון עז לבוא לגרמניה ולהרצות בה, בגרמנית דווקא.  יצרתי קשר עם מספר מכונים לטיפול משפחתי וקיבלתי לאלתר הזמנה מאריסט פון שליפה לבוא וללמד באוסנברוק.  אריסט דאג לי גם להזמנות לשני מקומות נוספים (דרזדן והנובר).  כך הגעתי באוקטובר 1999 לכנס של האגודה הגרמנית לטיפול משפחתי, בדרזדן. שם עברתי את "טבילת האש" שלי בהופעה פומבית בגרמניה ובשפה הגרמנית. בהצגה העצמית שלי בפני הקהל ציינתי את היותי בנם של ניצולי שואה והדגשתי, שזאת היתה הסיבה בגללה  היה לי חשוב כל כך לבוא ולהרצות בגרמניה. לא היה לי קל להתגבר על חנק הדמעות ולהמשיך בהרצאה המקצועית. למזלי התרגלתי וכעבור כמה נסיונות, לא היה לי עוד קשה להרצות בגרמניה.  היה לי סיפוק גדול במיוחד כאשר הרציתי בהיידלברג, לפני כשמונה מאות צופים, באולם בו נאם היטלר כמעט שבעה עשורים קודם לכן. אך אולי רוחו הרעה עדיין פקדה את המקום, שכן כשלתי בצורה קשה בטיפול לדוגמא שערכתי שם לפני הקהל.

 

ההיכרות שלי עם אריסט פון שליפה התפתחה בצורה מפתיעה; במהירות נוצר בינינו קשר של ידידות שהלך והתהדק עם השנים.  "גרמניה", "גרמנים" ו"גרמנית" הפכו לערכים פתוחים לגבי, במקום הפצע המקובע והמוגלתי שהיה קיים קודם לכן.  בלימודי הגרמנית שלי נעזרתי במקורות שהוצאתי ממכון גטה בתל-אביב. בספרית המכון היתה קלטת עם סרט דוקומנטרי של גירוש גרמנים ואנשים ממוצא גרמני מארצות מזרח אירופה בשלהי מלחמת העולם השניה.  בתחילה, לא העזתי להוציא את הקלטת ולצפות בה: לא הייתי עדיין במצב שאיפשר לי להתייחס לסבלו של גרמני כסבלו של כל אדם.  כאילו היה זה "סבל אחר", שאין לחמול עליו; כאילו לגביו לא חלים הכללים האנושיים הרגילים.  בעקבות ביקורי הראשון בגרמניה אזרתי עוז לצפות בקלטת, שגרמה לי להתרגשות עמוקה.  התחלתי לבוא לגרמניה מדי שנה, לעתים אף מספר פעמים בשנה.  ספריי תורגמו לגרמנית והדיאלוג עם חברים ואנשי מקצוע גרמניים הלך והעמיק.  אט אט גיליתי שאינני קורא עוד ספרי שואה באותה שקיקה כבעבר.  גם רומנים על השואה איבדו עבורי את המשיכה הדוחקת.  האפשרות הנפשית לצפות על ההתרחשויות גם מן הפרספקטיבה של אדם שסבל את ייסורי המלחמה מן הצד הגרמני הלכה וגברה.  לאחרונה היתה עבורי הקריאה בספרו של זבלד "ספרות ומלחמת אוויר" (על עקבות ההפצצות של ערי גרמניה) ובספרו של פאלאדה "לבד בברלין"- חוויה משמעותית.  האירוע הנוכחי שבמרכזו תערוכת נועם בני, הינו לגביי נדבך נוסף בתהליך זה של התגברות על החד-צדדיות של השורד. 

 

ברצוני לציין שנועם היה היחידי מבניי שההתעניינות בשואה בערה בעצמותיו.  הוא ביקר בפולין ובמחנות ההשמדה בהיותו בן 16 וחזר כשהוא נושא מטען רגשי עמוק.  תמיד הוא רצה לשמוע עוד ועוד על הסיפור המשפחתי וניסה להבין את הבלתי ניתן להבנה.  העובדה שנועם, דור שלישי לשואה, יצר את הסינתזה האמנותית הזו, הכוללת את בני משפחת קופרמן ומשפחת פון שליפה,  כמו גם את מצבי האיום, ההצלה, החורבן והשכול שבסדרה "בקצה", מאפשרת סגירה הולמת לסיפור הסבוך של שלושת הדורות.

 

אריסט פון שליפה:

 

לפני שלוש שנים נכחתי עם אשתי במסיבת ריקודים לרגל סיום לימודי התיכון של בני.  זאת היתה חגיגה יפה וחסרת דאגות.  כנהוג באירועים מסוג זה, המוסיקה נועדה בעיקר לריקודים של הדור הצעיר.  כך נשארתי בצד שוב ושוב , עומד ומתבונן בצעירים, הרוקדים בצורה חופשית.  ראיתי את בני שצחק במעגל חברים וחברות שנעו לצלילי המוסיקה מבלי לעסוק בדבר לבד מהנאת הרגע.  פתאום עלתה בראשי המחשבה, שמלווה אותי זה שנים רבות: "תחשוב: כשהיה אביך בגיל של בנך, אפילו צעיר ממנו, שכב  כששלושה כדורי רובה תקועים בראשו בחורף הקפוא של פולין בין החיים לבין המוות..."  גרוני נשנק וצנחתי לתחושות הכובד והעצב, אותן אני מכיר היטב.  אז שמעתי בתוכי קול בהיר ושונה: "המלחמה נגמרה!  מה שעושה בנך, זה עניינו והחיים שלו!  אל תערבב את החיים שלך או את אלה של אביך עם החיים של בנך!"  אירועים אלו קרו לפני יותר מ-65 שנים ומקומם - אחר.  הייתי רוצה לדעת שיש מקום שמור לאירועים ולזכרונות אלו, אך אינני רוצה לאפשר להם להעכיר את חיי!  זו היתה הבטחה פנימית שנתתי לעצמי ברגע זה.  לא אתן עוד שהכובד והעצב הרובצים על משפחתי ישובו להרעיל את ההווה.  אך, כנראה, לא כל כך קל למצוא גבול פנימי לאירועי המלחמה.

 

בקוראי את הפיסקה הראשונה שכתבתי, אני דואג שמא יתעורר רושם מוטעה.  חיי לא הוכתבו על ידי המלחמה ועל ידי ההתנסויות הקשות של הוריי. ילדותי לא היתה אפורה ועצובה.  גדלתי במשפחה מלאת חיים ושמחה, הוריי היו חדורי להט חיים. היה הרבה צחוק בבית שלנו. משך שנותיי הראשונות לא ידעתי מאומה על המלחמה ועל הבריחה מן המזרח, שהיתה מנת חלקם של הוריי ומשפחותיהם.  נולדתי ב-1951.  הזמנים האיומים שהיו עדיין כה קרובים הגיעו לתודעתי לראשונה בהיותי אולי בן שמונה. קיבלתי ספר קטן במתנה. הספר התחיל במשפט: "אתה נולדת כשנסתמו זה עתה חורי הפגזים!"  הופתעתי ממה שקראתי, למרות שהמשחק בחורבות המלחמה היה אחד הדברים המובנים מאליהם בילדותי. היה זה כמובן אסור לשחק בערימות, אך אף אחד לא ציית לאיסור. המשחק היה רחוק מבטוח: פעם מצאתי רימון יד ישן וזרקתי אותו מספר פעמים כנגד הקיר, כיון שרציתי לשמוע את צליל הפיצוץ.  היה לי מזל. אם אכן היה הרימון מתפוצץ, לא היה נשאר מי שיספר את הסיפור.

 

אירוע נוסף בו הפסיק לרגע מצבי להיות מובן מאליו התרחש כשבהיותי בן עשר שאל המורה שרשם אותי ביומן הכיתה, אם אנחנו משפחה של פליטים.  אני זוכר את הפתעתי כשבשובי מביה"ס ענו לי הורי: "כן, אנחנו פליטים!" זה הדהים אותי, כי לא הרגשתי כלל שהיה לנו גורל קשה במיוחד.  אבי היה הכומר הקהילתי בדורטמונד. הוא היה אהוב מאד ואנו הרגשנו שייכים לקהילה.

 

אכן היינו פליטים, הוריי באו "מן המזרח".  אמי ברחה ב-1945 מפומרניה.  היא הצליחה להגיע לאחת האניות הבודדות שיצאו מקולברג באותם הימים בהם אניית המשא, "הגוסטלוף", עמוסה באזרחים גרמניים, שהוטבעה על ידי התותחים הרוסיים.  חליפת מכתבים מאותם ימים בין אמי לבין אמה - השתיים לא ידעו אם מכתביהם אי פעם יגיעו למענם- נשתמרה והקריאה בהם מרגשת ביותר.

 

אבי, שהועבר ל"יישוב מחדש" מריגה ב-1939 בהיותו בן 12, עבר את טבילת האש בינואר 1945 ביום הולדתו ה-18 ונפצע בראשו על ידי שלושה כדורים. איכר פולני הציל את חייו. משפחתנו מיודדת מאד עם משפחתו עד היום הזה.  אחזור אל הסיפור בהמשך.

 

היום אני ער לכך שליד השמחה במשפחתי, נוכח בה גם צד נוסף, זכרון של כאב בלתי מוזכר שילד סופג ומרגיש מבלי שהוא יודע בדיוק מהו ומהיכן הוא בא.  רק כשקראתי בבגרותי ספר על טראומות של חיילים אמריקאים במלחמת וויטנאם הבנתי שהוריי עברו טראומטיזציה כבדה ושאני מזה כבר, מבלי שיכולתי להצביע על כך, חיפשתי דרך להבין את הצד הכבד והנסתר של משפחתי. כמו חברי חיים עומר, קראתי כל שנפל לידיי על המלחמה והרייך השלישי. הלכה והתפתחה בי רגישות כאובה לגבי האירועים המפלצתיים החבויים בעברנו.

 

רק משהכרתי את חיים הבנתי שהתעניינותי לא היתה מובנת מאליה.  כשקראתי את הודעת המייל ששלח למספר מכונים להכשרה בטיפול משפחתי בגרמניה ובו הציע שיתוף פעולה, היה ברור לי שאני רוצה להכירו. האדם וגורלו עוררו את סקרנותי לא פחות מהנושא עליו כתב ודיבר.  הזמנתי אותו להרצאה ולסדנה באוסנברוק. מהרגעים הראשונים בפגישתנו היה ברור לי שנהיה ידידים קרובים.  בדרך מתחנת הרכבת עד לבית הספקנו לספר אחד לשני את סיפורי החיים שלנו.  כשסיפר לי חיים שעל פניותיו הרבות ענו רק שלושה אנשים (הסתבר ששניים מהם היו קולגות שלי, אתם דיברתי עליו והצעתי שיזמינו אותו), התחוור לי שכלל לא מובן מאליו שאנשים יתעניינו בשאלה כיצד העבר הכאוב ממשיך לחיות בתוכנו. קולגה אחת העירה לי: "בשביל מה?  אין לי מה לעשות עם זה!  זה הכל עבר!"  

 

משפחת אבי באה מגרמניה, אך חיתה זמן רב ברוסיה.  הסבים שלי ברחו  ב-1920 מרוסיה לריגה בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה.  אבי נולד בריגה ב-1927.  הוא עבר שם ילדות מאושרת עד שהגיע לגיל 12.  "ריגה" היא במשפחתנו מילת הסמל לעולם שלם שנהרס ב-1939.  תוך ששה שבועות נדרשו המשפחות הגרמניות-בלטיות להחליט על יישוב מחדש בתוך הרייך.  הן לא ידעו שבאותם ימים לא היה להיטלר עניין בארצות הבלטיות שהיו, למעשה, אמורות להימסר לסובייטים במסגרת הנספחים הסודיים להסכם ריבנטרופ-מולוטוב. כך הגיעה משפחת אבי לפוזנן (היום בפולין), בתחילה לבית בו עמדה עדיין על השולחן ארוחת הבוקר של המשפחה הפולנית שגורשה בו ביום. סבי סירב לשבת בבית זה, וכך קיבלו בית אחר, ממנו גם, כמובן, גורשו יושביו המקוריים. כך הסתיימה ילדותו של אבי. בדרך זו נפגש עם גרמניה הנאצית ועם מציאות המלחמה.  מנעוריו החופשיים בריגה נכנס כשהוא לא מוכן לעולמה "ההיטלריוגנד", של אמוני הסדר, הענישה והאינדוקטרינציה.  בתחילה נלהב גונאר הצעיר (אבי) מהיטלר ומהישגיו, כמו גם מן הרוח ההרפתקנית שאפיינה את ההיטלריוגנד.  אולם ההתלהבות מוצתה עד מהרה, כשנוכח בטיפול לו זכו היהודים והפולנים. הוא היה עד להכאה הברוטאלית של פולני משום שלא הצדיע לדגל הגרמני. פעמים רבות  נוכח בתליה פומבית של אנשים בככר השוק.  כששמע בהזדמנות זו נאום משודר של היינריך הימלר בו נאמר: "מצפוני הוא אדולף היטלר!" אמר לעצמו "לא, מצפוני הוא לא אדולף היטלר, מצפוני הוא האמונה שלי!" סיפור זה סופר לנו שוב ושוב במשפחה.  המשפחה של אבי היתה, כמו משפחות בלטיות אחרות, משפחה פרוטסטנטית מאמינה.  לימוד עיקרי הדת לצורך טקס ה"קונפירמציה" אצל כומר בעל עמדה בקורתית כלפי השלטון העניק לו כוחות לשמור על אמונתו ולהתנגד לסחף הכללי.

 

בגיל 16 אבי הצטרף לכוח סיוע לחיל האוויר, בגיל 17 נשלח לשירות הלאומי של הרייך ושלושה חודשים לפני יום הולדתו ה-18 גויס לצבא.  לאחר אימון מקוצר הוא נשלח למזרח לאזור של קרוטוז'ין בפולין העכשווית עם 200 צעירי היטלר נוספים שהיו אמורים "לאבטח את הנסיגה של הצבא הגרמני".  הם בוודאי לא היו ערים לכך שלמעשה היה זה גזר דין מוות.  החיילים המנוסים היו מקריבים ילדים אלה כדי להרוויח לעצמם שעה של מרחב בריחה מפני הכוחות הרוסיים.

 

בטמפרטורה של מינוס 23 מעלות התחפרו הצעירים באדמה הקפואה ב-23 לינואר 1945 וחיכו לרוסים.   בתחילה הגיעו כוחות רגליים, אך משנתקלו בהתנגדות לא צפויה נסוגו וחזרו עם טנקים. אבי ישב מחופר וראה את הטנק הרוסי מתקרב אליו. למזלו הטנקיסטים ירו רק במקלע. הזכרון האחרון שאצור עמו הינו האבנים והבוץ המוטלים על ראשו.  שלושה כדורים פגעו בקסדה שלו וחדרו לראשו. פציעתו הצילה את חייו: האיכר הפולני שהצילו סיפר שהצעירים המועטים שהסגירו עצמם נורו למוות במקום. בשלב זה של המתקפה לא נלקחו שבויים. שמו של איכר זה היה פרנץ.  לאחר שהמשיכו הרוסים בהתקדמותם התקרב לשדה ההריגה והבחין שמישהו נותר בחיים בין הגוויות. הוא לקח את אבי לביתו ואחותו מריה חבשה את ראשו. אבי היה משותק בחצי גופו, אך היה מודע למתרחש סביבו. למזלו חדירת הכדורים נחסמה על ידי הקסדה ולמרות שנפגע בתפקודיו המוטורים, תפקודו המנטאלי נשמר. הוא שמע את שני החיילים הרוסיים שבאו לביתו של פרנץ, משום ששמעו שמסתתר שם חייל גרמני. הם רצו לירות בו בבית, אך פרנץ הצליח למנוע זאת. החיילים הרוסיים התחשבו בו ובביתו ואמרו לו שדי לזרוק אותו על ערימת הזבל ולשפוך עליו מים (מה שהיה מביא למוות מהיר בקפיאה).  פרנץ התמהמה והצליח להעלות את אבי על מריצה ולדחוף אותו מרחק שלושה ק"מ לבית חולים, בו נותח גונאר משום שחשבו שהוא רוסי.  כשהתחילו לחשוד שהוא גרמני, לא היו מוכנים להחזיקו עוד במקום. כאן באה לעזרתו מלאך מושיע נוסף, קסיה בת ה-14, שטיפלה בו, ופינקה אותו כפי יכולתה, למשל בכך שהביאה לו שוקולדה. קסיה למעשה הצילה אותו בשנית. מקרוטוז'ין עבר לבתי חולים נוספים ולבסוף הועבר לשבי הרוסי. למזלו, מכיוון שלא היה מסוגל לעבוד עקב פציעתו, שוחרר מן השבי והצליח לגרור עצמו חזרה לברמן, עיר בה היתה גרה משפחתו.

 

בשנות ה-60 של המאה הקודמת נפתחה לראשונה האפשרות לבקר באתרי המלחמה במזרח. אבי כתב מכתב לקסיה, שאת שמה ושם משפחתה הכיר (את שם המשפחה של פרנץ לא זכר). קסיה היתה נשואה וכבר לא התגוררה בקרוטוז'ין, אך המכתב הגיע אליה כעבור חודשיים. אבי ביקר אצלה במסגרת ביקור קבוצתי לברסלאו, שלווה על ידי מדריך שהשגיח מקרוב אחר כל בני הקבוצה, כדי למנוע התנועעות חופשית. אך הוא הצליח בכל זאת להיפגש עם קסיה ולנסוע עמה במונית לקרוטוז'ין.  מאוחר יותר סיפרה לי קסיה שעצרה בפינה כדי לשאול הנחיות, אך אבי הלך קדימה והיא מצאה אותו מחובק עם פרנץ. הם הכירו זה את זה מידית! מאז השניים מחוברים בקשרי ידידות לבבית, וכך גם משפחותינו.  כשביקרתי בפולין יחד עם חיים, הביקור אצל משפחתו של פרנץ היה שיאה של הנסיעה כולה. אלו היו אנשים ששמרו על צלם אנוש בזמן בלתי אנושי. אשתו של פרנץ, גניה, מדברת גרמנית שוטפת.  כששאלתי אותה, בהכירי אותה, מניין הגרמנית הטובה שלה, היא סיפרה לי שנלקחה לגרמניה לעבודת כפייה בזמן המלחמה.

 

כפי שהזכרתי לעיל, היו דברים רבים עליהם פשוט נמנענו מלהתבונן.  קריאה בספר "אכילס בויטנאם" הביא אותי להבנה שאבי סבל מטראומת מלחמה  ודי מהר הבנתי שגם בנפשה של אמי נחרתו צלקות עמוקות.  אני חושב שהעובדה שהוריי דיברו על מה שעברו במידה ניכרת של פתיחות היתה מהצדדים החיוביים בהתייחסות שלהם לעבר. לא היתה במשפחתנו הסתרה, כפי שראיתי מאוחר יותר במשפחות אחרות.   בביקורי בפולין שחזרנו את הקרב וביקרנו במקום המדויק בו הילדים שהסגירו את עצמם נורו למוות – רובם ככולם צעירים יותר מבני כשחגג את סיום התיכון...

 

הכבוד שרחשתי להוריי על כך שהצליחו להתמודד עם הקשיים ללא טיפול נפשי או עזרה מקצועית ולבנות את הקרקע לחיי משפחה מאושרים, הלך וגדל עם השנים.  עם זאת, לאורך השנים, הבנתי טוב יותר מדוע הוריי מתנהגים לעתים בצורות שפעם היה קשה לי לתפוס ולקבל.  למשל, התקפי הזעם הפתאומיים של אבי, כשלא הכל "תיקתק" כפי שרצה והחרדה העמוקה של אמי לאבד שוב את הדברים היקרים בהם זכתה. אך כשאני קורא את סיפורו של חיים על משפחתו, אני חושב לעצמי עד כמה אצלנו במשפחה היה קל יותר לגדול.

 

נועם עומר: הקשר בין פגיעות, חמלה וסגנון

 

נועם לא הגיע אל האמנות מתוך בחירה חופשית ביצירה אמנותית, אלא מתוך מצוקה אישית ומתוך חווייה של חוסר ברירה. חשוב לי כאן לנסות ולהבין מה במצבו של נועם ומה בדרך תפיסתו את העולם, מאפשרים לאמן כה צעיר לקלוט את מצבם הקיומי של אנשים מבוגרים מאוד שעברו סבל בל ישוער, ושמתמודדים עם מצבי קצה של חולי, שכול ומוות. אחד הקשיים הקוגניטיביים המרכזיים עמם נדרש נועם להתמודד הינו ההפצצה בלתי פוסקת של גירויים חושיים, וביחוד גירויים חזותיים.  בין ליקויי הלמידה שלו בולט קושי תפקודי בפילטרים התפיסתיים, שאצל מרבית האנשים הם מסייעים להבדיל בין עיקר ותפל, בין אות ורעש, בין דמות ורקע.  מצב זה עושה את נועם לאדם חדיר ומוצף. גירויים שהיו נותרים אצל רובנו מחוץ לטווח התודעה, עשויים לתפוס אצלו מקום בולט ולהוות לעיתים איום ממשי. חדירוּת זו הנה מרכיב מרכזי בסגנונו האמנותי.  ברבות מיצירותיו, הגבול בין דמות ורקע חדיר ומטושטש; הדמות והרקע ניזונים זה מזה ומפולשים זה לזה.  הרקע הנו עולמה הפרטי של הדמות – הנרקם ומתהווה מתחושותיה, התבוננויותיה, מרקם גופה, הזיותיה ופחדיה. הדמות לעומת זאת, נולדת מן הרקע: זוהי התגבשותו, האצלתו ותוצרו. זאת חווייה של חדירוּת ושבי: הרקע חודר לתוך הדמות ומשנה אותה, או לחילופין הדמות נשבית בעולם שהיא עצמה האצילה.

 

חווייה זו של חדירוּת ושבי על ידי רחשי העולם היא לא רק מקור לחרדה והצפה, אלא גם פותחת אפשרות לקליטה ולהבעה מיוחדת ובלתי אמצעית. כאשר נועם בוחר נושא לציור, הוא נמשך לאלמנטים בקווי הפנים, מרקם העור או תנוחת הגוף.  משיכה זו איננה מלווה במחשבות או כוונות מודעות ביחס לדמות: הוא אינו חושב על סבלו של האדם אותו הוא מצייר ולא מרגיש הזדהות עם רגשותיו.  התהליך הוא כמעט אוטומטי: נועם מגיב לקווים עצמם.  הוא מבהיר: אינני מרגיש חמלה כלפי הדמויות שאני מצייר.  למעשה אני לא מרגיש דבר כלפי הדמות זו, אלא רק תחושה חזקה לגבי הקווים והטקסטורה של הפנים, של העור או של הבגד.  אני מרגיש רצון עז לצייר קווים אלו בצורה נכונה;  כשאני מצליח, יש לי הרגשה שהכל נפל במקום! מכאן החידה: כיצד יכול אמן שלדבריו אינו מרגיש חמלה (או כל רגש אחר) כלפי הדמות, יכול לעורר רגשות כאלה אצל הצופה?  התשובה היא אולי בכך, שנועם מזהה תחושתית את "כתב-היד" של הכאב, של הפחד, של הבלבול, של הערגה, כפי שאלו באים לביטוי בתווי הפנים והגוף. תהליך מסוים של הזדהות אמנם מתרחש, אך ברמה מוחשית ביותר: הקליטה הישירה של קליגרפיית הרגש המשורטטת על הפנים, על העור ועל המבע הגופני, מיתרגמת אצלו לתנודות ותנועות ציוריות. החמלה או ההזדהות הרגשית מתעוררת בשלב מאוחר יותר, במפגש בין הצופה לבין התמונה: הצופה הוא זה שבקולטו את תווי הרגש המצוירים בצורה חדה וישירה על ידי האמן, מקנה לאוביקט המצויר משמעות רגשית.  לעתים, מתרחש אף תהליך רגשי-תודעתי נוסף: לא זו בלבד שהצופה מסוגל לקלוט יסודות או איפיונים שקודם נבלעו או הוסתרו בתוך הדמות של בשר ודם, אלא שהוא אף מסוגל לעתים לפתח התייחסות חדשה כלפי הדמות, או אף כלפי דמויות אחרות בחייו. זה התרחש, למשל, במפגש המחודש ביני בין לדמותה של אמי דרך התמונות שנועם צייר על חייה המיוסרים.

 

דרך היסורים של סבתא סוניה

 

דמותה של סבתא סוניה היא בעלת מימדים כמעט אגדיים עבור נועם.  מכל בני המשפחה אשר שרדו את השואה, רק עמה היה לו קשר אישי עמוק.  הסיפורים עליה ריתקו אותו במיוחד, אולי בשל היותה הדמות הטרגית ביותר במשפחתנו, מסוכסכת עם גורלה, עם בעלה, עם ילדיה ולעתים אף עם נכדיה. נועם ניהל אתי שיחות ארוכות  על היחס שלי כלפיה, על הרגשת הצורך שלי 'לברוח' ממנה מרחק אלפי קילומטרים, על התקפיה ההיסטריים, על היותה בלתי נסבלת לא רק עבורי אלא גם עבור אבי, אחי ואפילו דודי  (אותו אהבה אהבת נפש).  לצד זה, היו סיפורים על היותה אהובה ונערצת, על נדיבותה ומסירותה.  אחת הסיבות  שעוררו את נועם לעסוק בדמותה ללא הרף (הוא צייר אותה עשרות פעמים), היא העובדה שאני לא יכולתי "לגמור את העסקים" עמה.  המשכתי להתחבט בה, לכעוס, לרחם ולהרגיש אשם כלפיה. המשכתי לנסות ללא הצלחה לעשות לה צדק, המשכתי לנסות ולעכל את הקשר עימה לאורך השנים של מחלתה האחרונה ואף לאחר מותה. אפילו ב'שבעה', כשאני ואחי שהינו לבדנו בביתה בברזיל (כל האחרים כבר מתו או היו בבתי חולים; אף אחד לא בא לבקר), נדהמנו מכך שהעלינו רק סיפורים קשים אודותיה, כאילו אנו מתחרים זה בזה בהעמקת הפצע, הפגיעה וההתחשבנות האין-סופית.  איזה אדם היתה סוניה, שלא יכולנו לשלח אותה גם לאחר מותה?  במעשיה לא יכולנו להזכיר ולו דבר אחד רע שעשתה: הכל עשתה מתוך התמסרות ואהבה. אך אנו לא יכולנו לשאת את אהבתה והתמסרותה.  אף עוזרתה המסורה ניידה, אשר סעדה אותה באהבת אין קץ לאורך שבע השנים של מחלתה (ניידה אמרה עליה: "היא היתה אמא עבורי בשנים הראשונות, ואני הייתי אמא עבורה בשנים האחרונות."), לא היתה יכולה לחיות את חייה היא, כל עוד היא היתה לצד אמי.  קשרים שהיו לה נפרמו בזה לאחר זה.  לאחר מותה של אימי, יצרה ניידה קשר יציב עם גבר, נישאה לו והיא אם גאה לילד מקסים.

 

נועם צייר את אמי שוב ושוב, ומתוך הציורים והשיחות בינינו, החלו להתגבש "התחנות" ב"ויה דולורזה" שלה.  התחנה הראשונה כונתה: "סוניה נגד הזרם" – אמי מופיעה בה במבט נחוש ומריר, המזכיר את ההבעה של כלב בולדוג, ודיוקנה נתון ברקע זורם, צבעוני וחם, המנסה לשווא לרכך את מחאתה הזועפת.  התחנה השניה היא "נישואי היטלר", בה מוצגים אמי ואבי (מתוך צילום שנעשה ביום נישואיהם), כקורבנות להזדקנות מואצת.  בתחנה השלישית, "שבץ וזעם" נראית אמי נלחמת וזועקת נגד כליאתה בכסא הגלגלים שסוגר עליה.  בתחנה הרביעית, "הסועדת הטובה", היא נראית כשהיא נשענת-נשפכת על חיקה של ניידה המטפלת המסורה, שספק עומדת ספק קורסת תחת העול.  בתחנה החמישית, "הסועדת הרעה", נתמכת אמי מוכת התדהמה והסבל על ידי דמות צוחקת, שמעודדת ומבזה אותה כאחת.  בתקופה זו היא הרבתה להתלונן שהנשים שסעדו אותה התעללו בה בלי הרף.  התחנה השישית ,"כניעה" , מציגה את תבוסתה והשפלתה: אמי אוכלת בכפית כאשר פיה מכורכם וחמוץ. היא כמו מרכינה ראש לגורלה. התחנה השביעית, "הדרשה לדגים", מתארת את נסיונה של אמי להעביר את מסרה האולטימטיבי וללמד את העולם כיצד עליו להתנהל, אך ללא יכולת לחבר מילים למשפטים. השמות של שלושת התחנות האחרונת, "הביקור האחרון אצל סבתא סוניה ", "אשכבה" ו"עילוי נשמה" מדברים בעד עצמם.  הסדרה "דרך היסורים של סבתא סוניה" אפשרה עבורי את אשר כל שמאמציי הקודמים לא הצליחו לחולל: לעכל ולקבל את אימי. בני הפך למעין "כבד נפשי", אשר ביצע למעני מטבוליזציה של דמותה, שכל חיי היתה עבורי מעין גוש בגרון. התמונה "הביקור האחרון אצל סבתא סוניה" תלויה בחדר העבודה שלי.  כאשר החלטתי לתלות אותה שם, אשתי שאלה בדאגה אם אני בטוח שאני רוצה את אימי כל כך קרובה אלי.  פעמים רבות אני מוצא את עצמי צופה בתמונה ומהרהר בדמותה, סוף סוף במידה של קבלה.           

           

הסידרה "דרך היסורים של סבתא סוניה" היא צלע אחת בסנתיזה האמנותית המוצגת בתערוכה הנוכחית, תערוכה המבקשת להכיל דמויות של שתי המשפחות בזקנתן, לעיתים ימים או רגעים לפני מותם, ולהקנות ביטוי לחוויות הכמעט אפוקליפטיות של דור נפילים זה.  זיקות הגומלין בין הפורטרטים האישיים של שתי המשפחות, והתמונות מן הסדרה "בקצה", המתארות סיטואציות של התמודדות עם איום, הרס ואובדן, מעצבים השתקפות הדדית של האישי וההיסטורי, היהודי והגרמני, הפרטי והאנושי.