כתבות ומאמרים
עוצם עין אחת | האיש ללא עור
ביקור בתערוכות של נועם עומר, "האמן והמוזה", וליאור גריידי, "ביתלחם"
15 ביולי, 2019
Every time I see Noam Omer's works I feel jolted. These works are a battle-field of emotional expressiveness and plastic power. Their maker is a person without a skin, totally exposed to life and art. Such are also his works. An anatomy of body and soul, denuded of protective layers, persisting continuously in an extreme condition. The viewer is enjoined to divest himself from his own protective layers, to deliver himself to these artistic works. Maybe the term "Sysiphean" was coined to describe experiences like those of Omer and his art.
Omer's painted drawings are almost panoramic in size. Their large dimensions allow his obsessive creations to overstep the limits of the individual, to those of humanity, to those of the world in which they live and survive, each one for himself. The boundaries between person and world are canceled. The inner anatomy penetrates the surroundings, as an echo of the loss of boundaries between art and life. Some of the figures suffer passively their own invasion, others are active, like prophets of doom whose inner inferno squeezes time and space into a pulp...
"Deep sea" is a work of harrowing power. Four men gripping each other in a clump, but each with a stark individuality etched by his unique hands and face. Or maybe the four are the same person, Omer's alter ego. An electric stream of yellow color separates them from the tempestuous sea and its roaring waves. The sea-men are being absorbed into the raging sea. And yet an individual life-force keeps them afloat, reminding us perhaps of the survivorship of refugees jettisoned on Europe's borders...
Omer's "Witch" is a prophet of doom, enclosed within a wooden hut, maybe a symbol of our lost pioneering innocence. Streaks of cold fire overflow from her mad visage and hair onto the naked hut, shattering the windows, burning the beams. By fully controlling the spread and form of his flames, Omer creates a coreography of horror. In the whole picture there is only one small patch of color: the witche's tongue is yellow, like an emotional vanishing point that draws all the attention to the mouth-crater that portents havoc. Stars run through the witches leg, a sign of her and the artist's ill-fated isolation.
In Omer's Shakesperean figures (Falstaff, McBeth, Lear), the waves and tongues of fire are substituted by the bowels of their exposed anatomy... In "Falstaff" the human person turns into a heap of innards. The face of evil is exposed in its hypnotic ugliness.
July is the season of the final exhibitions of Israeli art academies. Omer's exhibition presents them with a strong challenge. I think that Omer's art, although he finished the Midrashah Art Seminary with distinction, cannot be learned in any art school whatsoever.
בכל פעם שאני ניצב מול עבודותיו של נועם עומר אני עובר טלטלה. אלה יצירות שהן שדות קרב בין המבע האקספרסיבי לעוצמה הפלסטית. כשמתבוננים בהן חשים שיוצרן הוא אדם ללא עור, חשוף לחלוטין לחיים ולאמנות, וכאלו הן גם העבודות. אנטומיה של גוף ונפש שקולפה משכבת המגן וממשיכה להתקיים במצב קיצוני תמידי. לכן גם המתבונן צריך להשיל את שכבות ההגנה ולהתמסר ליצירה. ונדמה שהמושג סיזיפי נועד לעומר ויצירתו.
רישומי הציורים של עומר כמעט פנורמיים בגודלם, ממדים המאפשרים לאובססיביות יצירתו לחרוג לעתים מהאדם אל בני האדם ואל הסביבה שבה הם חיים, שורדים כל אחד לעצמו. הגבולות בין האדם לסביבתו הוסרו והאנטומיה הפנימית של הגוף כמו מוכלת על הסובב, כהד לביטול הגבולות בין החיים לאמנות. חלקם פסיביים להתרחשות וחלקם, כנביאי זעם שהבערה הפנימית מאכלת את המקום והזמן לכדי מעך אחד, הם סיבת ההתרחשות.
מצעי העבודות נדמים לשריפות משתוללות של להבות שחורות קרועות באלימות. עומר מתעל אותן אל סורג שלד כלשהו שבבסיס העבודות והן מתרצות ולא מתרצות. בערה שחורה על לובן הבדים הגולמי, שרובם אינם מתוחים, גולמיות אפידרמית שבאופן פרדוקסלי משמשת מצע לדימויים נטולי העור. השחור הוא שחור של דיו, ובמגעו ה"לא טבעי" עם הבד (בניגוד לנייר) נוצרת איזו ריאקציה לא צפויה ומנוכרת התואמת לאופיו של הדימוי. רישום קליגרפי מסויט. ובמרחבים המסוכסכים יש חדירות בודדות של צבע, צהוב או אדום, ונדמה שהם יותר הדגשים רגשיים־נפשיים מאשר לשם צבע. ממבט ראשון מבחינים בעוצמת הראשים וכפות הידיים כיישויות בפני עצמם, שביניהם ומסביבם העולם של עומר מתנפץ ומנסה נואש להתאחות.
"לב ים" מסעירה בעוצמתה. דבוקה של ארבעה גברים הנאחזים זה בזה, עוצמת הראשים והידיים, ולמרות זאת כל אחד הוא אי לעצמו. ואולי זה אותו אדם, האני האחר של עומר. ביניהם מתפתל זרם של צבע צהוב כחשמל, מפריד ביניהם ובינם לבין הים הרוגש סביבם בגלים קרועים ומתערבלים, הומה באברי הגברים כמו יישות צורנית־נפשית אחת. הם הולכים ונטמעים בים, ורק עוצמת הראשים וכפות הידיים והצהוב מונעים מהם לטבוע, אולי כפליטים הנסחפים אל חופי אירופה. בחלקה השמאלי של העבודה משוטי סירה חולפת־מתרחקת וכנגדם ראש דג חרב מתחדד מהמים, מאיים ופגיע. יצירה שבאופן מפתיע מזכירה את עבודות הקיר האפיות המונומטליות של אברהם אופק ונפתלי בזם.
ה"מכשפה" של עומר היא נביאת חורבן שהוא סוגר בתפנים של צריף עץ, אולי סמל של תום חלוצי אבוד, לשונות האש הקרה חורגות מטירוף פניה, מנחשי שערה ומאברי גופה המגויידים אל תפנים הצריף העירום, מנפצות את החלונות, בוערות לאורך הקורות. עומר מקפיד לשמור את קרעי הלהבות בקורות, משמר את גריד מתאריהן וכך בורא מחול בלהה. בחיזיון כולו יש רק כתם צבע אחד, צהוב, לשון המכשפה, שהוא כנקודת מגוז נפשית המושכת את כל ההתרחשות אל הלוע המפיץ חורבן. לאורך רגלה של המכשפה גולשים כוכבים כסימן להיותה מופרדת, מקוללת, מאדם, כבדידותו של האמן.
נדמה שיצירה כשל עומר, בוגר מצטיין של המדרשה לאמנות, אי אפשר ללמד
ביצירות השייקספיריות של עומר קרעי הגלים והלהבות היו לקרביים מעורטלים של אנטומיה אנושית, כמין חיתוכי עץ בארוקיים. זרימה צמיגית שבקטעים מסוימים מתקבעת על סף המוצק. ב"פאלסטף" יש משהו מדיוקנאות אנשי השררה הוונציאנים שהיו לחלום עיוועים של פאלסטף האדם, הרואה עצמו כתל של מעיים, זקנו כצווארון אש ופניו המקולפות כמסכת אשמדאי, תוויהם תולעים ונחשים. פני הרוע האנושי נחשפים במלוא "כיעורם" המהפנט. מאחוריו מגיחה דמות ליצן החצר כמוקיון קרקסי שטני בפניו המקולפות הרוחשות תנועה נחשית.